כך רודף אחרי הזיכרון של ביתי, כאשר המציאות, כנראה, שונה לחלוטין.
אבל במציאות אין לי חלק, לעומת הזיכרונות, בהם אני יכול לגלגל שוב ושוב את הרגעים והחוויות היפות, והיו המון. המון משחקים משותפים, רגעים פרטיים של חוויות מקסימות, טיולים, התמודדויות, נחמות ושמחות. כל אלו קיימים רק אצלי בזיכרון וכמה שהמציאות שונה, לי זה לא משנה כי אני והמציאות לא חברים.
אתם הייתם חברים של מציאות בה הבסיס של תפיסתכם את עצמכם, הדבר לו הקדשתם כל נשימה נשמט ללא התרעה וללא מבט נוסף?
וכמה שניסיתי לצלול אחרי הבסיס, לא הצלחתי עוד להשיגו, וכדי לשרוד נאלצתי לצוף ולאסוף את השברים לכדי בסיס חדש.
והבסיס נהדר, אמיתי, יציב, קורן, מרחף, מתעצב. והזיכרונות מחזירים אל תחושת המרדף, ההחמצה והפרידה, והיציאה משם כל פעם מחזירה את תחושות האבדן, הכישלון והפרידה.
ואז, לוקח זמן, אני מתייצב ומחייך, רק כדי למצוא את עצמי נשמט שוב למרדף שרודף אותי, אבל כבר לא מתרחש במציאות.
ושוב אני והמציאות ברוגז, כי אם אין מרדף, אז ההפסד, האבדן והפרידה, כולם עובדות, ועם זה קשה לי להשלים.
אז תשנה אותם, נכון? איך? גם בבסיס החדש, איך יכולה שלא להיכנס המציאות של האבדן?
הפרידה אולי היא תולדה של הזיכרון בלבד, כיוון שהיא לא מתרחשת שוב ושוב מלבד בזיכרון, ההפסד הוא פרשנות אישית שלי, וראיתי אנשים בעלי פרשנות שונה, אבל האבדן? איך אני יכול לומר שהוא לא קיים, גם בעבר וגם בהווה? איך אפשר לרפא את האבדן של ילדך?
אני מניח שיותר מדי אנשים מתמודדים כעת עם השאלה הזו, אז אני עוד אחד מהם
נוכרתי 